בשבוע שעבר בפתיחה של התוכנית, הסברתי קצת על התהליך הדינאמי, היום אני רוצה לשתף אתכם על החלק של ה'מובחנות',
אני רוצה להקדים לכם בסיפור אישי שקרה לי השבוע עם אשתי (מראש אומר שביקשתי ממנה רשות לשתף את זה),
רשמנו את כל הילדים שלנו לחיידר גנים ומעונות באזור מסוים באופן בו ניתן להוריד את כולם כל בוקר באותו האזור, אשתי התלבטה לגבי המסגרת של אחד מהילדים מאחר וחששה שלא מספיק נכון לו המסגרת הזו, ובעקבות כך רצתה שנעביר את הילד למסגרת אחרת, הבעיה היא שזה אומר כל יום להסיע את אותו ילד למקום אחר לגמרי ובמרחק גדול מהיכן שלומדים ייתר הילדים, אני לא כ"כ הרגשתי את מה שהיא הרגישה ולא ראיתי לנכון להצדיק את הדבר הזה, אז מה עושים יש כאן וויכוח בין בני זוג, כל אחד סוחב למקום אחר ומה עושים?
בשלב הזה לפני שאמשיך בסיפור האישי שלי, אני רוצה כעת לפתוח בסיפור השבועי שלנו ולספר על בני הזוג נחמיה ומיכל (כמובן שנעשו שינויים שלא נזהה במי מדובר),
ומראש אני מבקש להודות לאשתי על העזרה בכתיבת הסיפור,
אם היינו רוצים להגדיר את נחמיה במשפט אחד, משפט שיכלול בתוכו את שלל מעלותיו, מגרעותיו, מהמורותיו וגם את היחודיות שלו – היינו מתמצתים את כל אלו בשלושה מילים: "אדם רגיש מאד".
מאז שנחמיה זוכר את עצמו עומדת מול עיניו תמונה של חסר.
תמיד הרגיש חלל, כאב, חולשה, בדידות, תסכול, מין חוסר סינכרון בין הגוף- הנפש- והרוח.
נחמיה תיאר את עצמו כך – "מהרגע שבו אני פוקח את העיניים בבוקר, אני מחכה לחזור למיטה. לא טוב לי עם עצמי, אפשר לומר שאני ממש שונא את עצמי. רע לי בפנים. אני בחוסר רוגע כל החיים. מסתובב עם דחיה עצמית, לא מסוגל להסתכל לעצמי בעיניים, תחושות של כולם שווים יותר, כולם נגדי, החיים הם סבל מתמשך…
אם בלילה הייתי נרגע- אז מילא. אבל המחשבות רודפות אותי גם במיטה, הן לא מניחות לרגע.
גלגלי המח ממשיכים לעבוד ואני לא מצליח להרפות ולהירדם עד השעה שלוש- ארבע לפנות בוקר.
ואז מגיע שבע בבוקר וכבר אני צריך לתקתק עניינים, אבל אף אחד לא מבין שרק מקודם זכיתי לגאולה של בריחה מהחיים, וכבר לקום??
אז אני קם מאוחר, מתחיל את היום אחרי כולם, מפגר בכל תחום..
כל חיי אני מקבל החלטות שגויות, ואז מנסה להפיק לקחים ולא לחזור על הטעויות.
בגלל הפחד לשחזר דפוסים הרסניים אני שוקל כל החלטה קטנה כאילו מדובר בקניית דירה, אני כ"כ פוחד מאשמה וכישלון, ותמיד מעדיף שאחרים יקבעו במקומי, מהבוקר עד הלילה אני מתייעץ, ועד שסוף סוף מתגבשת החלטה אז המון פעמים בדקה המאה אני חוטף רגליים קרות ומתחרט…
תמיד הייתי מודע לעצמי, אולי קצת יותר מדי… הסתבכתי עם חברויות, עם קשרים עמוקים מדי, אני נותן ונותן עד שמגיע לקצה – ונסחט.
אבא ואמא ראו בסבלי ובהמלצה של המשגיח שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי.
הטיפול בהחלט הקל עלי, עצם זה שיש מי ששומע אותך, מביע אמפטיה, מאפשר לך לבטא את כל הרגשות במלואם, בלי כחול ושרק- זו הייתה חוויה מחוננת ואבן דרך משמעותית בחיי.
גם עצם הזכות לשמור לעצמי רגשות ומחשבות בלי מחויבות לשתף את אבא ואמא, בנתה בי משהו חדש, בוגר ועצמאי. ואני מעריך את הוריי על כך שאפשרו לי זאת.
תקופת הטיפול ארכה כשלוש שנים בהם התמדתי להגיע מדי שבוע.
חצי שנה אח"כ זכיתי להינשא.
הקב"ה שלח לי אישה מיוחדת. אפשר לומר שממש הערצתי אותה. היה בה מן שילוב של עדינות עם עוצמה ופיקחות מיוחדת, סבלנות ויכולת הכלה נדירה. היא גם למדה מקצוע מכניס והתקבלה בקלות למקום עבודה מבוקש. ההכנסה הגבוהה ומעטפת הכישורים יצרה מן אוטומט כזה שבו היא דואגת להכל. פשוט הכל- מאלף ועד טף.
בשנתיים הראשונות הייתי כל כך מסוחרר. הרגשתי בגג העולם. אשתי הייתה כמו כפפה ליד המצולקת שלי. היא פרנסה, תקתקה, ניהלה את הבירוקרטיה, קמה מוקדם בבוקר עם רשימת מטלות מסודרת וטיפלה בנינוחות בכל דבר ועניין. גם המזג הנח שלה אפשר לי להימלט בלי לקבל דין וחשבון על כך.
הייתי כמו ציפור דרור,
אבל בכלוב של זהב.
שנתיים של ירח הדבש נמוגו. העננה התפוגגה ומציאות החיים החלה לטפוח על פני ללא רחם:
חזרתי לשנוא את עצמי
והתחלתי לשנוא גם אותה-
ואז הקב"ה התחיל לשלוח לנו מתנות קטנות- חמישה ילדים מקסימים, בלעה"ר. אשתי כבר לא מה שהייתה. קיצוץ שעות בעבודה, חולשות, טיפול בילדים…
וזהו- אני נדחק לקצה, ואיכשהו חייב להתחיל לפגוש את עצמי, להסתכל פנימה ולראות מה אני עושה עם כל זה.
כך חזרתי לחבוש את כורסת הטיפולים. אותה כורסה אהובה שאירחה אותי לפני כשלוש עשרה שנה.
אותם קירות לבנים, אותו אור צהבהב, ואותן תחושות.
אבל הפעם, עם מסע של אישה, חמישה ילדים ומשכנתא.
חצי שנה של פגישות. פריקה, שיתוף, נעימות של הכלה ואמפטיה, תובנות שלא חשבתי עליהן וגוו שנזקף מתחושות של "אני מבין את עצמי. יש לי אישיות ייחודית עם עבר, עם רגשות…"
אבל בשעת מבחן שוב ושוב נפלתי. דיכאונות, התקפי חרדה ושעות על שעות של ייאוש. וכמו תמיד- איבדתי את הערכתי העצמית. ומנגד- עומדת אשתי היקרה.
היא אספה את עצמה בכח וניצבה כמו חייל בפרץ, הקשיבה, הכילה, חזרה לתפקוד מיטבי והמשיכה להיות הבוגר האחראי: מפרנסת, מטפלת ומאפשרת מרחב.
לכאורה- נראה לא רע בכלל. אם לך כזו בעלבוסטע בבית- אז למה לא לחגוג??
אם בצעירותי סבלתי, אז דווקא היום, כשיש מישהו ליידי שמאפשר ומרפד – הסבל הוא פי כמה וכמה. גם הגוף מרגיש את זה ומאותת בכל דרך, כאבים בלתי נסבלים בפרקים, מיגרנות על בסיס יומי, אלרגיות חוזרות ונשנות…
ועוד יותר מכך- יש בי מן כעס עמוק כלפי אשתי על שהיא מאפשרת את זה. היא נותנת לי לברוח ולשקוע עמוק בתוך עצמי. ואיך, לדעתך, זה מרגיש לשנוא ולכעוס על אדם שרק נותן ונותן לך מהבוקר עד הלילה??
בטח אתה שואל את עצמך "אז למה? למה אתה לא מבקש ממנה להיות קשוחה, לסרב, להתעלם..?"
חושב שלא ביקשתי?
דיברנו על זה בלי סוף.
אבל גם אשתי וגם אני, לא ידענו איך לשבור את הלופ הזה. אלופים באוטומט. אני רגיל לברוח, לשקוע ובסוף כמובן להאשים בתסכול. ואשתי מיכל רגילה לקחת אחריות, לרפד, לאפשר, להכיל.
ניסינו לשבור הרגלים אבל התוצאה הייתה כל כך מבהילה שמיד חזרנו אחורה- למשבצת הקבועה והמוגנת. אני ילד מבוהל ומאשים ומיכל – המבוגר האחראי.
אז מה עושים ???
***
וכאן אני רוצה לחזור שוב לסיפור האישי שלי שבו פתחתי, ככל שיותר התקדמנו באופן אישי בתהליך המובחנות, אנחנו מאפשרים כיום לכל אחד מאתנו את המקום והמגרש שלו, ולכן אמרתי לאשתי כך, זו זכותך המלאה להחליט שלא נכון לך שהילד שלנו יהיה במסגרת מסוימת אך מאחר ואני עולם אחר ממך ועולם הרגשות שלי שונים ממך, ממילא עלי לא אמור ליפול התוצאות של הבחירות שלך, אז אם נכון לך לקחת את הילד בעצמך כל יום למסגרת הרחוקה זה שלך, תראו, זה לא משנה כאן מה היא החליטה בסוף אבל בעצם באופן זה כל אחד לומד לנהל את המגרש שלו,
הגדרתו של המובחנות זה בעצם 'להיות נאמן לעצמי', – "היכולת להישען על עצמנו ולהישאר מאוזנים רגשית אל מול הדרישה והדחיפה של אחר משמעותי להתאים את עצמנו אליו"
בואו נחזור כעת לסיפורם של נחמיה ומיכל , עברנו את המסע בקליניקה יחד עם נחמיה ומיכל,
ויום אחד פונה אלי נחמיה ומספר לי, אתה יודע לאחרונה קראו כל מיני דברים למיכל –
פתאום-
מיכל פחות מרצה אותי (ובמילים אחרות בעצם, פחות מבוהלת להיות מושלמת…)
מיכל כבר לא עושה למעני מה שאני מסוגל לעשות בעצמי
מיכל כבר לא ממלאה את התפקידים שאני שמטתי
כשמיכל עייפה, היא לא מקשיבה ומרגיעה אותי
מיכל סומכת עלי שאסתדר עם הילדים ולכן מרשה לעצמה להעביר אלי סמכויות
מיכל מבטאת את רגשותיה יותר באותנטיות וכנות
מיכל שומרת על קשר עם אחיותיה למרות שזה מאתגר אותי
מיכל מצליחה לספק לעצמה את הצרכים להם היא זקוקה
והכי קשה- כשמיכל טועה היא כבר לא נבהלת, ואז אני כבר פחות יכול להאשים אותה ולחשוב שזה יעבוד.
הוא מתאנח ומסיים את דבריו 'אוי כמה שזה קשה'.
***
אז מה אתה מציע שאלתי את נחמיה? האם אתה רוצה שנחזיר את המצב הקודם לקדמותו?
תראה אומר לי נחמיה בשכל אני מבין כמה שזה בריא ונכון אבל ברגש זה ממש קשה לי,

נחמיה המשיך גם הוא בהתקדמות של תהליך המובחנות, בעצם לא כ"כ היתה לו ברירה הדברים כבר לא עבדו לו בדיוק לפי החלומות,
חצי שנה חלפה.
הגיע חודש אלול ואז מה אומר לי נחמיה.
תקשיב – אני לא זוכר חיבור כזה כמו השנה
אני מעז לפגוש את עצמי ואפילו מתחיל לאהוב את מה שיש שם
נעים גם כלפי הסובבים,
סלחן יותר, פחות חשדן ועוקצני, רואה יותר בעיין טובה, יותר מכבד.
רוצה לקום בבוקר.
רואה את קרני השמש
אומר מודה אני באהבה
מסוגל לטעות ולסלוח לעצמי
מתחיל לחשוב על כיוונים של הגשמה…
כן, אני יודע שעדיין לא סיימתי את הדרך.
אפילו לא חצי או רבע.
פוסע פסיעות ראשונות.
מועד ונופל וקם
אבל מרגיש עמוק מבפנים שמצאתי את השביל שלי
השביל שאני מחפש כבר מעל שלושים שנה…
מאזינים יקרים זה נשמע קוסמות, אבל ממש לא, זה בדיוק המשמעות של מובחנות, ברגע שכל אחד לומד את המגרש והמקום שלו, אני לא אמחוק את עצמי עבור בן הזוג שלי, ויחד עם זה באותה מידה אני גם לא ארצה שהוא ימחוק את עצמו עבורי, אז יש כאן באמת מפגש אמיתי בין בני הזוג. זה הוא המקום של בניית העמוד שידרה של כל אחד מאתנו.
וכאן אני רוצה להזמין אתכם המאזינים, בואו תעלו לשידור וננסה להתבונן יחד ולצלול לעולם הנפש להעמיק ולהבין את עצמינו.